<h1>רבינו ירוחם נט"ו אות ה' ח"ב</h1>
<h2>דף ח.</h2>
לבן סכין באור ושחט בה שחיטתו כשר' ופריך והא איכא צדדין פירוש ונוגעין בלבון הסכין ושורפים מה שנשח' מן הוושט קודם שיגמור הוושט מלשחוט, ומשני בגמרא בית השחיט' מרווח רווח ואינו נוגע בלבון הסכין כי החד של הסכין אינו שורף כך פשוט בחולין. ורי"ף לא הביאה, והרמב"ם כתב לבן סכין באור ושחט בה שחיטתו פסולה ואין אומרין בית השחיט' מרחיב אלא כווץ. ונראה סברתם כיון דהלכה כרב אשי [י"ז ע"ב] דמצריך [בדיקת הסכין] אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא, נראה דאין בית השחיטה מרחיב אלא כווץ ולפיכך צריך בדיקה אתלת רוחתא. הר"י כתב דכשרה, ולא דמי לבדיקת הסכין דצריך אג' רוחות, דלגבי כוויית הלבון מרווח רווח אבל לגבי מורשא פירוש פגימת הסכין שברוחותיו נאחזת ומתפשטת וקורעת. והראב"ד חלק דלגבי לבון ישמור עצמו ולא יטה לכאן ולכאן ולא יקרע ולא יגע לצדדין ולפיכך כשרה, ולגבי פגימה אם לא יבדוק הצדדי' קודם שחיט' ולא ידע הפגימ' שבצדי הסכין ולא ירגיש ויטה ויגע לצדדין מקום ששמה הפגימה, ומכל מקום לא התירו לבן סכין אלא בדיעבד ולפיכך צריך אג' רוחות לבדוק בתחלה שאין (לבו) [לו] לסמוך על זהירותו שלא יטה.
סכין של עבודה זרה מותר לשחוט בה דמקלקל הוא, ואם הבהמה מסוכנת אסור לשחוט בה דמתקן הוא שמא היתה מתה, זה פשוט בחולין. וכתבו המפרשים ובמסוכנת שאסור, לא לאסור הבשר, דלא דמי לתנור שהסיקוהו בעצי אשרה ואפה בו הפת שהפת אסורה כמו שכתבתי [ני"ז ח"ד] בדיני עבודה זרה, דהתם כלו נעשה באיסור והכא כבר היתה גדלה הבשר ונהנה מעבודה זרה ויוליך הנאה לים המלח ודי בזה.
<h2>דף ח:</h2>
השוחט בסכין של גוים איכא מ"ד בחולין שקולף מקום שחיטה ואיכא מ"ד מדיח. וריף פסק כמ"ד מדיח, ורש"י ור"ת ובעלי התוס' פסקו כמ"ד קולף. וי"מ שכתבו שזה מיירי שיודע שהוא בן יומו כלומר שחתכו בו אסו' היום ששחט, שאם לא היה בן יומו כגון שלא נודע בודאי שסתם כלים אינם בן יומן ה"ל נותן טעם לפגם ומותר ולא בעי קליפה ולא הדחה וכן דעת התוס' וכן כתב הרא"ש. אבל הרשב"א כת' דמיירי אפי' בסתם דלא אמרי' נותן טעם לפגם מותר אלא בדבר שדרכן להדיחו מיד כגון קדרות וקערות וכיוצא בהן שאין השומן בעין אבל (ספק) [סכין] שאין דרך להדיחו אלא מביאו בשומנו והשומן בעין לא אמרינן ביה נותן טעם לפגם מותר. וזה החלוק תמצא [ני"ז ח"ח] בדין נותן טעם לפגם. ואי זה דבר צריך קליפה או סגי בהדחה תמצא [שם] בדין סכין של גוים והגעלתו. מכל מקום אסור לכתחלה לשחוט בלי הכשר על דעת לקלוף או להדיח אח' שחיט' שמא ישכח ויאכל בלי קליפה והדחה, ואף על פי שצריך להדיח עכ"פ בשביל דם לא דמי הדחה דדם להדחה דשומן.
סכין ששחט בה טרפה ורצה לשחו' בה בהמה אחרת מדיחין הסכין בצונן. פרש"י כי לפי שהסכין קשה לא בלע כ"כ מהטרפה ולפיכך די בצונן, ולא דמי לסכין של גוים ששחט בה שכתבתי למעלה דהתם הבשר שהוא רך בלע והוא בולע יותר כך פשוט בחולין. וכתבו התוספות מכל מקום אסור לחתוך בזה הסכין רותח כדאיתא [לקמן קי"א ע"ב] סכין ששחט בה אסו' לחתוך בה [רותח]. ובדין הסכין [ני"ז ח"ח] כתבתיו. ועוד פשו' ואם רוצה לקנחו בבלאות בגדים קשים אינו צריך הדחה. פירוש ואף על גב דאמרינן בעבודה זרה [ע"ו ע"ב] דסכין דבלע איסור אם רוצ' לחתוך התר בצונן צריך נעיצה בקרקע י' פעמים כמו שכתבתי בדין הסכין, התם מיירי שבלע כמה פעמים מאסור ובכאן שחט בה דרך אקראי בעלמא. והתוספות כתבו אבל אם שחט בהמה כשרה ורוצה לשחוט אחרת אף על פי שמלוכלך בדם אינו צריך שום הכשר דדם משרק שריק ועוד כי בשחיטה שיעשה בזאת הבהמה האחרת שרוצה לשחוט ילכלך כמו כן בדם פירוש קודם שיגמור השחיטה מכל וכל. ועוד כתבו ואם שחט בה טרפ' ומקנחו יפה בצמר הבהמה די בזה כי הוא כמו בגד קשה, וכן נוהגין הטבחים תמיד וכן כתב הרא"ש.
הטבח צריך שלשה סכינין אחד ששוחט בו וא' שחותך בו בשר וא' שמחתך חלבים פשוט בחולין.
<h2>דף י.</h2>
השוחט בסכין ואחר שחיטה נמצאת פגומה שחיטתו פסולה דחיישינן שמא בעור נפגמה מאחר שנולדה ריעו' בסכין. פירוש ואפילו נגע בודאי בעצם המפרקת מפני שהוא רך ואינו רגיל לפגום הסכין. ואם שבר בסכין עצמות אחר ששחט, פירו' או שנפלה על גבי אבן או דבר קשה שיפגום וידע בודאי שהכתה מחודה שחיטתו כשרה, פירוש ודוקא שבר דרך הכא' שאם הוליך והביא בעצם לא שאין דרך לפגום בענין כזה כך פשוט בחולין. ודוקא היכא דאיתיה סכין לפניו פגו' אמרינן בעור נפגם, אבל אם נאבד קודם שיבדקנו מוקמינן ליה אחזקתיה ובחזקת בדוק יהיה ושחיטתו כשר' וכן מוכח מסוגיית הגמרא וכן הסכימו הפוסקי'. ועוד פשוט ולפיכך השוחט בהמות הרבה או עופות צריך לבדוק בין כל א' וא' ואסור לו לכתחלה לשחוט אחרת עד שיבדוק הסכין, ואם לא בדק עד שגמר לשחוט כלן ונמצאת פגומה באחרונה כל מה ששחט בחזקת איסור שמא בעור הראשונה נפגם הסכי' וכל מה ששחט בסכין פגומה שחט. ויש מהפוסקים שכתבו שאם שחט בהמות הרבה ולא בדק בין כל א' וא' ונאבד הסכין או שבר בה עצמות שכלן אסורות חוץ מהראשונה דאמרינן במפרקת ראשונה נפגמה ויש מהפוסקי' שכתבו שאם נגע במפרק' ראשונה אז כלן אסורות חוץ מהראשונה, וכן אם ידע בודאי שנגע במפרקת שום א' מהן כל מה ששחט אחר אותה שידע שנגע בודאי במפרקתה כלן אסורות. ובראש כתבתי שכלן מותרו' אפילו נגע בודאי במפרקת ראשונה וכן עקר וכן כתב בעל העטור והרא"ש. שחט בסכין שלא בדקו מתחלה ונאבד שחיטתו פסולה זולתי אם היה סכין מיוחד לשחיטה שמצניעו תמיד והוא לעולם בחזקת בדוק ולא בדקו קודם שחיטה ונאבד אז שחיטתו כשרה וכן הסכימו גדולי האחרונים.
<h2>דף יב:</h2>
זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה כשרה דלא בעי כוונה זולתי שיהא מכח אדם, ולפיכך דוקא שזרקה הוא אבל נפלה הוא מעצמ' שלא באה מכח אדם פסולה אף על פי ששחטה כדרכה כך פשוט בחולין. וכתבו המפרשים דוקא הפילה הוא כשרה כלומר שנתכוון לעשות מעשה אף על פי שלא נתכוון לחתיכה כלל אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כמו אם היתה מונחת על מקום אחר ונפלה מעצמה והוי שחיטה פסולה אפילו שחטה כדרכ' כיון שלא נתכון לשום דבר.
<h2>דף טו:</h2>
השוחט במגל יד שצדו הא' סכין וצדו אח' מגל כמו שייגה בלעז שחיטתו כשרה, ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא ישחוט גזירה שמא ישחוט בצדו שהוא מגל כך פשוט בחולין. אסור לשחוט לכתחלה בסכין שיש לו פגימה בראשו אפי' שיהיה ארוך הרבה ויקשור בגד או חוט בפגימ' לסמן שלא ישחוט בראש הפגום, זולתי ביום טוב שנהגו בו התר משום כבוד יום טוב שלא ישחוז הסכין, כך דקדקו הפסקנין בחולין מההיא דמגל יד שכתבתי למעלה וכן כתב הרא"ש. ועוד דקדקו משם שסכין שיש לו שני פיות שצריך לכתחלה לבודקו משני פיותיו. השוחט בצור או הקנה שחיטתו כשרה. ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשינים והמגרה והצפרן מפני שהן חונקין.
שוחטין לכתחלה בדבר התלוש. ואם הוא מחובר מעיקרו כלומר שלעולם לא נתלש שחיטתו פסולה אפילו בדיעבד. ואם הוא תלוש ואחר כך חברו ולא בטלו לא ישחוט לכתחלה ואם שחט שחיטתו כשרה בדיעבד, ואם בטלו כלומר שאין דעתו לעוקרו משם דינו כמחוב' מעיקרו ופסולה אפילו בדיעבד כך פשוט בחולין, וכן פסקו רוב הפוסקין שחלקו בין בטלו ללא בטלו כי בטלו היא בעיא [לקמן ט"ז ע"ב] ולא איפשיט'. אבל רי"ף לא חלק בתלוש ולבסוף חברו בטלין בו ולא בטלו אלא כתב כשרה בדיעבד וכן כתב הרמב"ם, ונראה דסברתם דאין שחיטתו פסולה אלא דומיא דקנה העולה מאליו או אפילו לנטוע כיון שהשריש וכל שאר תלוש ולבסוף חברו כשרה בדיעבד, וכן כתב הרשב"א והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף טז.</h2>
גלגל של יוצרים שקשר עליו סכין והעמיד הבהמ' כנגדו וגלגל הוא את הגלגל ושחט הסכין את הבהמה שחיטתו כשרה. וכן בגלגל של מים מבית הרחים בכח ראשון, כלומר כשפוטר אדם את המים שמתכנסין שם לטחון שחט הסכי' בסבוב ראשון שסבב הגלגל בפטירת המים כי אז בא מכח אדם, אבל אם סבב הגלגל פעם שנית, כח המים הוא זה ושחיטתו פסולה פשוט בחולין.
<h2>דף טז:</h2>
נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה בדיעבד ודוק' שצואר הבהמה למטה מן הסכין וסכין למעלה והוליך והביא צואר הבהמה בסכין עד ששחטה אז כשרה בדיעבד, אבל צואר בהמה למעלה וסכין למטה פסולה שמא ידרוס פירוש ואפילו אמ' בריא לי שלא דרסתי שמא יעשנו פעם אחרת וידרוס, ודוקא כשהסכין מחוברת שאז יש לחוש לדריסה ואפילו ידרוס ויכביד הבהמה על הסכין לא יפול הסכין, אבל אם הסכין תלושה בענין שאם ידרוס ויכביד עליו יפול שחיטתו כשרה אפילו צואר הבהמה למעלה שודאי בענין כזה לא יוכל לדרוס שאם ידרוס לא ישחוט שיפול הסכין וכיון ששחט בודאי כתקנה שחט ולא דרס. ואם הוא עוף קל אפילו בסכין מחוברת ואפילו צואר למעלה וסכין למט' כשרה כי בשביל קלות לא ידרוס. וכלן דיעבד דאי לכתחלה אסור לעשות שום א' מאלו פשוט בחולין. פירוש ועוף שכתבתי שמותר בכל ענין דוקא קל אבל עוף כבד כגון אווז וכיוצא בו דינו כבהמ', וכן כתב הרשב"א.
וקנה שאמרתי ששוחטין בו מפ' בגמרא סמוניא דאגמא פירוש עשב הגדל באגם וכשהוא מתיבש חותך בחודו ואין בדלין הימנו קסמים והוא הנקרא אשפדניא, אבל שאר קנים לא ישחוט בהן לכתחלה כי נבדלי' ממנו קסמים.
<h2>דף יז:</h2>
סכין שיש בה פגימות הרבה נדון כמגרה פירוש ואפילו כלם מסוכסכות כך פשוט בחולין. שלשה מדות בסכין אוגרת ומסוכסכת עולה ויורדת, אוגרת מלשו' אוגר בקיץ כלומר שהצפרן מתקבצת שם ומרגשת הפגימה מב' רוחו' הסכין כלומר דרך הולכת הסכין כשהיד הולכת לצד הקתא של סכין וכמו כן נרגשת דרך הובאת הסכין כשהיד הולכת לצד ראש הסכין, ומסכסכת פירוש מלשון וסכסכתי מצרים כלו' שהצפרן הולכת שם בערבוב לא מתעכבת מכל וכל ואין הפגימה נרגשת רק מרוח א' של סכין דרך הולכה ולא דרך הובאה או בהפך, ועולה ויורדת פירוש עשוי כנחש. ואלו דיניהם, עולה ויורד' שוחטין בה לכתחלה, אוגרת אם שחט בה שחיטתו פסולה אפילו דיעבד, מסכסכת לא ישחוט בה לכתחלה ואם שחט שחיטתו כשר' ודוקא ששחט דרך אותו רוח שאין הפגימה נרגשת או דרך הולכה לבד או דרך הובאה לבד והוא שעומדת הפגימה בראש הסכין כאשר אפרש, אבל אם הוליך והביא או שעומדת הפגימה באמצע הסכין שחיטתו פסולה כך פשוט בחולין. ופרש"י אוגרת שיש לה שני עוקצי' זקופין ונרגשת בהולכה ובהובאה כמו שכתבתי ומסכסכת שהשחיז העוקץ האחד ונשאר העוקץ השני זקוף וכשהוא בודק דרך רוח א' כלומר דרך הולכה או דרך הובאה יורד הצפרן מהעוק' על מה שהושחז ואינו פוגע בעוקץ ואינו מרגיש אבל כשחוזר לבדוק בהפך מן הצד האחר ומרגיש הפגימה והוא כזה או כזה. ועוד פרש"י והוא דקימא ארישא דסכינא פירוש שעומד בראש הסכין כלומר שאם ישחוט דרך (הולכה) [הולכת] הסכין שתעמוד הפגימה סמוך לראש הסכין, ואם ישחוט דרך הובאת הסכין שתעמוד הפגימה סמוך לקתא דסכין בענין שמקום הפגימה יחליש עור ובשר ושאר הסכין הטוב יחתוך הסימנים, ואם הפגימה באמצע הסכי' יחליש מקום הסכין הטוב עור ובשר ומקום הפגימה יחתוך הסימנים ויקרעם ולפי' פסולה אפילו שישחוט דרך הולכה לבד או דרך הובאה לבד ר"ל מאותו צד שאינה נרגשת כי קורעת נמי בירידה מן העוקץ אם הוליך והביא בכל ענין פסול כי כבר פגע העוקץ בצד הנרגש זהו תוכן דברי רש"י. ולפי זה אינה כשרה בדיעבד אלא בשני דברים שישחוט דרך אותו רוח שלא יהא העוקץ נרגש אלא בירידה כמו שכתבתי או בהולכה לבד או בהובא' לבד ושתעמוד הפגימ' בראש הסכין ר"ל שאם ישחוט דרך הולכ' הסכין שתעמוד הפגימ' סמוך לראש הסכין ואם ישחו' דרך הובאת הסכין שתעמו' הפגימה אצל הקתא של סכין כמו שכתבתי, וכן הסכימו קצת מהפוסקים, אבל הגאונים לא חלקו כלל בין שעומד' בראש הסכין בין באמצע זולתי שישחוט דרך אותו רוח שאינה נרגש' הפגימה וכן כתב הרמב"ם, וכן רי"ף לא הביא בהלכותיו דקיימא ארישא דסכינא, והרא"ש פי' כי נר' שפירשו דקיימא אריש' דסכינ' בשהולי' ולא הביא שהעוקץ הוא לצד ראש הסכין אפילו שיהיה באמצע הסכין בענין שכשנשחט בהולכת הסכין יורד הסימן מן העוקץ, וסבירא להו כי לעולם בירידה מן העוקץ אינו יכול לקרוע הסכין אלא דוקא כשפוגע בעוקץ, והה"נ אם שחט דרך הובאה ולא דרך הולכה שיעמוד העוקץ לצד הקתא אפילו שיהיה באמצע הסכין בענין שכשישחוט דרך הובאה לבד יורד הסמן מן העוקץ ולא יזיקנו בירידה כמו שכתבתי. והרשב"א פי' מסכסכת מרוח א' ר"ל שהעוקץ שלה נמוך כעין פגימו' של מגל קציר והוא עשוי בשפוע ושוכב ולפי' ירידתו קטנה ועל כן אינו מזיק שום דבר בירידת הסמן ממנו, ואולי כי זו היתה כוונת הגאונים. והרמב"ם כתב סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגימה וכו', ופי' הרא"ש לדברי הרמב"ם כי דבריו נכונים שאינה כשרה מסכסכת אלא (כשהקוץ) [כשהעוקץ] שלה שלא הושחז אינו גבוה כ"כ שכשירד ממנו האצבע ירגישנו וכמו שלא ירגישנו האצבע לא ירגישנו הסמן בירידתו ממנו ולא יזיקנו. ונרא' מדבריו שאם העוקץ כ"כ גבוה שכשירד ממנו האצבע ירגישנו כמו כן יזיק הסמן אפילו דרך ירידה ואז בכל ענין שחיטתו פסולה. סכין שחודו חריף ומתוך חריפותו האצבע מסכסך בה כמו בראש השבלת הנקרא בלשון חז"ל דמיא לססא כיון שאין בה פגימה כלל שוחטין בה כך פשוט בחולין.
צריך לבדוק הסכין פי' קודם שחיטה ואחר שחיטה בבשר האצבע ובצפרן הולכה והובאה בכל אחד מהן. וכן בכל ג' רוחות הסכין שהן חודו וב' צדי חודו והם י"ב בדיקות פשוט בחולין.
לבן סכין באור ושחט בה שחיטתו כשר' ופריך והא איכא צדדין פירוש ונוגעין בלבון הסכין ושורפים מה שנשח' מן הוושט קודם שיגמור הוושט מלשחוט, ומשני בגמרא בית השחיט' מרווח רווח ואינו נוגע בלבון הסכין כי החד של הסכין אינו שורף כך פשוט בחולין. ורי"ף לא הביאה, והרמב"ם כתב לבן סכין באור ושחט בה שחיטתו פסולה ואין אומרין בית השחיט' מרחיב אלא כווץ. ונראה סברתם כיון דהלכה כרב אשי [י"ז ע"ב] דמצריך [בדיקת הסכין] אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא, נראה דאין בית השחיטה מרחיב אלא כווץ ולפיכך צריך בדיקה אתלת רוחתא. הר"י כתב דכשרה, ולא דמי לבדיקת הסכין דצריך אג' רוחות, דלגבי כוויית הלבון מרווח רווח אבל לגבי מורשא פירוש פגימת הסכין שברוחותיו נאחזת ומתפשטת וקורעת. והראב"ד חלק דלגבי לבון ישמור עצמו ולא יטה לכאן ולכאן ולא יקרע ולא יגע לצדדין ולפיכך כשרה, ולגבי פגימה אם לא יבדוק הצדדי' קודם שחיט' ולא ידע הפגימ' שבצדי הסכין ולא ירגיש ויטה ויגע לצדדין מקום ששמה הפגימה, ומכל מקום לא התירו לבן סכין אלא בדיעבד ולפיכך צריך אג' רוחות לבדוק בתחלה שאין (לבו) [לו] לסמוך על זהירותו שלא יטה.
ועוד פשוט שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפרן, ורי"ף לא הביאה, ויש שפירשו סברתו כי ליתא להא דרב חסדא דאמר כדי שתחגור צפרן, מאחר שמביא בגמ' שמהם היו בודקים הסכין בשמש מהם במים מהם בלשונו נראה שחולקין על רב חסד' דפגימה שיעורה כל שהוא, ויש שפירשו סברתו כי מאחר שכת' שצריך לבדוק בצפרן והרגשת הצפרן הוא כדי שתחגור בה ולפיכך לא הוצרך להביאה. ובודאי צריך ישוב גדול והרגשה טובה ויראת שמי' לבדוק הסכין, וכן נראה מחכמי התלמוד שהיו בודקים במים ובשער ובשמש ובלשון כמו שכתבתי, ולפי' צריך ישוב הדעת גדול ולא יפנה לבו לדבר אחר בשעת בדיקת סכין.
<h2>דף יח.</h2>
טבח שלא הראה סכינו לחכם ושחט בה, אם נמצאת סכינו יפה מנדין אותו ושחיטתו כשר', ואם לאו מנדין אותו ומעבירין אותו ומכריזין על כל בשר ששחט שטרפה היה ומאבדין הבשר ממנו שלא ימכרנה אפילו לגוים כרבינא דאמר דאם לא נמצאת סכינו יפה ממסמס לה בפרתא דאפילו לגוים לא מזדבן כך פשוט בחולין, ותמהו על רי"ף שלא הביאה הא דרבינא. וכתב הרא"ש והאידנא נהיגי שאין מראין סכין כי בימיהן היו הקצבים שוחטין בעצמם והשתא נהוג בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנין אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים ומהירי' ומתוך כך נתבטלה בדיק' החכם לגמרי אף אדם השוחט בביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין ע"כ דברי הרא"ש.
והשינים אין שוחטין בהן כשהם שני' מפני שיש פגימה בין זו לזו אבל באחת בדוקה והיא תלושה שוחטין בה. ואם היא מחוברת בלחי הבהמה פסולה, ואם תלש הלחי מן הבהמה ועשה ממנו כמו בית יד ושחט בשן א' או בצפרן א' כשרה וכן כתב הרמב"ם.
ומגל קציר אם שחט דרך הליכתה כלומר מאותו צד שהפגימות שוכבות ואינן נרגשות מאותו צד כי לצד א' נוטות הוכשרה מידי נבלה ואסורה באכילה. ואם הוחלקו שיניה פי' שהחליקן במשחזת אותן העוקצין הנוטין וה"ל כסכין עולה ויורד הרי הוא כסכי' פירוש ולא גזרינן הוחלקו אטו לא הוחלקו כך פשוט בחולין.
<h2>דף לא.</h2>
זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה כשרה דלא בעי כוונה זולתי שיהא מכח אדם, ולפיכך דוקא שזרקה הוא אבל נפלה הוא מעצמ' שלא באה מכח אדם פסולה אף על פי ששחטה כדרכה כך פשוט בחולין. וכתבו המפרשים דוקא הפילה הוא כשרה כלומר שנתכוון לעשות מעשה אף על פי שלא נתכוון לחתיכה כלל אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כמו אם היתה מונחת על מקום אחר ונפלה מעצמה והוי שחיטה פסולה אפילו שחטה כדרכ' כיון שלא נתכון לשום דבר.
